אז למה על כל שאלה – תשובה?

כשהייתי ילד, קראתי אנציקלופדיות להנאתי.

סבא וסבתא שלי קנו לי את "אנציקלופדיה אביב”. כשקיבלנו שיעורי בית לסכם ערך מסוים, הייתי מוציא את הכרך המתאים — אבל במקום לגשת ישר לערך המבוקש, הייתי מתחיל לקרוא מתחילת הכרך וממשיך עד שהגעתי אליו.

לצד "אנציקלופדיה אביב” עמדו על המדף גם "אנציקלופדיה על גוף האדם”, "אנציקלופדיית החי והצומח”, "כל מקום ואתר” ואטלס שבו כל מפה הציגה פן אחר של העולם. היו שם גם הספר "1,000 דברים שכל אדם חייב לדעת”, מילון אבן־שושן וקונקורדנציה לתנ״ך. היו גם לפחות שני פירושים לתנ״ך: אחד מהם היה, אם אינני טועה, פירוש רד״ק; האחר היה בוודאות המהדורה השנייה של "עולם התנ״ך”.

אני יכול להמשיך למנות ספרים, אבל נדמה לי שהרעיון ברור: עוד לפני שהיה לי אינטרנט, גדלתי בתוך עולם של ידע. הספרים האלה לא רק סיפקו תשובות לשאלות. הם עוררו שאלות חדשות, הובילו אותי מנושא לנושא ולימדו אותי שהסקרנות עצמה היא דרך להתבונן בעולם.

על מצב כמו זה שיש היום יכולתי כילד רק לחלום. אתמול, למשל, קראתי ספרון מאת ד״ר צבי בכרך, שראה אור במסגרת סדרת "האוניברסיטה המשודרת” ועסק באידאולוגיות של המאה העשרים. בכרך הזכיר היסטוריונים, פילוסופים, סופרים וספרים — וחלק גדול ממה שהזכיר היה נגיש מיד בקצות אצבעותיי. בתוך רגע יכולתי לעבור ל־Internet Archive, לאמזון, ל"פסיק” או ל"כותר”, ולמצוא ספרים ומקורות בחינם או במחיר נמוך.

כילד הייתי רואה בכך נס. היום אנחנו מקבלים את הנס הזה כמובן מאליו. ככל שהגישה לידע נעשתה קלה יותר, כך גברה, כך נדמה, האדישות כלפיו. הבעיה במאה העשרים ואחת כבר אינה רק כיצד להגיע אל הידע, אלא כיצד לעורר באנשים רצון לפגוש אותו.

זה יהיה אפוא נושאו של הבלוג הזה. השאיפה היא להציג בכל יום שאלה אחת — ואם הזמן יאפשר, אולי יותר — ולנסות להשיב עליה.

גם אתם מוזמנים להציע שאלות. ובכל זאת, נדמה לי שאני חשוף די הצורך לעולם כדי לזהות בעצמי נושאים שראוי לעסוק בהם, לברור מידע מתוך השפע ולתווך אותו לקוראים.

למה זה חשוב? יגאל אלון אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”. אבל השאלות שנדון בהן כאן לא יהיו היסטוריות בלבד. הן יהיו גם תרבותיות, ספרותיות, חברתיות ופילוסופיות.

אנחנו חיים בתוך מערכות שמרוויחות מן הבורות שלנו, מן האדישות שלנו ומן הנכונות שלנו לקבל את המציאות כפי שהיא. הקומיקאי האמריקאי ג׳ורג׳ קרלין כינה את האנשים שהמערכות האלה מבקשות לייצר "עובדים צייתנים”: חכמים דיים כדי להפעיל את המכשירים, אך לא ביקורתיים דיים כדי להבחין כשנשללות מהם זכויות בסיסיות.

אלא שכיום, בניגוד למאות קודמות, כל אחת ואחד מאיתנו יכולים להיות תחנת שידור. השבוע שמעתי בחדשות על שני שדרנים ירדנים שהקימו רשת שידור בעברית, כדי להנגיש לישראלים את האופן שבו העולם הערבי רואה אותנו. מה שבעבר דרש מוסדות גדולים, תקציבים כבדים ומערכות מסועפות, נמצא כעת בידיהם של שני אנשים.

הידע יכול להיות נגיש יותר, והשיחה יכולה להיות חופשית יותר. ובכל זאת, ברוח אזהרתו של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש מופלא”, הסכנה אינה רק שמישהו ימנע מאיתנו לדעת. הסכנה היא שהשפע, הבידור וההסחות יגרמו לנו לוותר מרצוננו על הידיעה, על ההקשבה ועל הזיכרון.

את הוויתור הזה, בכוחי הדל, אנסה לתקן.

לפני סיום הרשומה הראשונה, אני חייב להניח דבר נוסף על השולחן: בבלוג הזה ייעשה שימוש בבינה מלאכותית.

בימים אלה מתנהל ויכוח בשאלה אם לגיטימי להשתמש בבינה מלאכותית בתהליך היצירה בכלל ובכתיבה בפרט. גם לי היו התלבטויות רבות בעניין. באחת השיחות עם כלי בינה מלאכותית הופיע הדימוי: "אני הפסנתר ואתה הפסנתרן”. זהו דימוי מושך, גם אם אינו פותר את כל השאלות המוסריות והמקצועיות שמעוררת הטכנולוגיה.

כן, אני משתמש בשני כלים – ChatGPT וג׳מיני. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות, ועל כך אולי אכתוב בנפרד. הם מסייעים לי בחיפוש, בארגון, בניסוח ובעריכה. הם עשויים להציע כיוון או להצביע על טעות, אבל הם אינם מחליטים במקומי מה אני חושב ומה אני מוכן לפרסם.

רולאן בארת', המבקר הצרפתי הנודע, דיבר על "מות המחבר”. אני מבקש לדבר על "אחריות המחבר". מבחינתי, השאלה החשובה אינה רק באילו כלים נעזר הכותב, אלא אם הוא עומד מאחורי התוצאה: האם בדק את העובדות, שקל את הטיעונים, מחק ניסוחים שאינם נאמנים לו וקיבל אחריות מלאה על הטקסט הסופי.

כותבים נעזרו מאז ומעולם בעורכים, בחברים ובקוראים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא "ארץ הישימון” של ת״ס אליוט. עזרא פאונד ערך את כתב היד וקיצץ ממנו חלקים נרחבים. כשהפואמה ראתה אור, הקדיש אותה אליוט לפאונד וכינה אותו, באיטלקית, "האומן הטוב יותר”. תרומתו של פאונד אינה מבטלת את מחברותו של אליוט, אבל היא מזכירה לנו שגם יצירות גדולות אינן נכתבות תמיד בבדידות מוחלטת.

הבינה המלאכותית אינה רק עורכת ואינה רק כלי כתיבה. היא מעלה בעיות אמיתיות של זכויות יוצרים, אמינות, הטיה, שקיפות וכוח. אסור להתעלם מהן. אבל גם אין טעם להעמיד פנים שהכלים האלה אינם קיימים.

אני מציע לחשוב עליהם כעל עוזרים: אם מנחים אותם היטב, הם יכולים לסייע בחשיבה, במחקר ובניסוח. לסייע — לא להחליף. האחריות לבדוק, לבחור, להכריע ולחתום בשם נשארת של הכותב.

במקרה הזה, הכותב הוא אני.