שוב הלכתי לצפות ב״האודיסיאה״ של נולאן — סרט שמאתגר את שלפוחית השתן ושנדמה כי אפשר רק לאהוב או לשנוא: לחשוב שהוא גאוני או לפטור אותו כטרחני. בעיניי זה אכן ״האירוע הקולנועי של העשור״ (כלומר, ״הסנדק 2״ עדיין טוב ממנו).
אם אנסה לתמצת את הטיעון של כמה עשרות פוסטים שאכתוב בתקופה הקרובה, אומר שנולאן הקדיש מחשבה רבה ליצירה הזאת. נולאן יצר מיתולוגיה חדשה שמתכתבת עם ההווה, עם סרטיו הקודמים ועם השאלה מה פירוש הדבר להיות מספר סיפורים במאה ה־21.
אבל כדי להבקיע את חומות טרויה של תודעתכם, עליי להכניס אליה תחילה סוס טרויאני משלי — ולהיפטר אחת ולתמיד מן הפחד מספוילרים.
למה ספוילרים לא הורסים סיפור — ולפעמים אפילו משפרים אותו?
אחת המחלות התרבותיות שאני שונא בשנים האחרונות היא הקריאה: ״בלי ספוילרים!״
די שמישהו ינסה לדבר ברצינות על ספר, סרט או הצגה, ומיד מתייצב מישהו כדי להגן על הקהל מפני מידע. כאילו הידיעה מה יקרה היא אויבתה של האמנות; כאילו ברגע שגילינו את הסוף, הסיפור התרוקן מתוכנו.
אבל האם מישהו היה חוזר בזמן ומבקש מסופוקלס לשנות את הטרגדיות שלו בהתאם לאמות המידה המודרניות שלנו? הצופים ב״אדיפוס המלך״ הכירו היטב את הסיפור ואת סופו. הטרגדיה לא נשענה על השאלה מה יקרה, אלא על האופן שבו יתרחש הדבר הבלתי נמנע — ועל הפער הנורא בין מה שהקהל יודע לבין מה שאדיפוס עדיין אינו יודע.
גם הומרוס, סופוקלס ומספרי הסיפורים שקדמו להם לא חששו שמישהו ליד המדורה יצעק לעברם: ״בלי ספוילרים!״ הסיפורים הגדולים סופרו שוב ושוב. הקהל הכיר את הגיבורים, את המלחמות, את המסעות ולעיתים גם את הסיום. הוא לא בא רק כדי להיות מופתע; הוא בא לשמוע איך יסופר הסיפור הפעם.
ממילא יש רק שבע עלילות?
בשנת 2004 פרסם הסופר והעיתונאי הבריטי כריסטופר בוקר את ספרו The Seven Basic Plots: Why We Tell Stories. בוקר טען כי מתחת לאינספור הסיפורים שיצרה האנושות מסתתרות שבע תבניות יסוד. הספר, שעליו עבד במשך עשרות שנים, עוסק ביצירות המשתרעות מן האפוסים הקדומים ועד לרומנים ולסרטים מודרניים. הספר ב־Google Books
העלילה הראשונה היא הבסת המפלצת. כוח מאיים מסכן את היחיד או את הקהילה, והגיבור יוצא להתעמת עמו למרות הסכנה. דוד וגוליית, מיתוסי אבירים והסרט ״מלתעות״ פועלים כולם, בדרכים שונות, על פי התבנית הזאת.
השנייה היא מעפר לעושר. הגיבור מתחיל בעמדת נחיתות — עני, דחוי או חסר כוח — וזוכה בהכרה ובהצלחה. בדרך הוא נדרש בדרך כלל לעבור מבחן מוסרי ולהוכיח שהשינוי שחל בו אינו חיצוני בלבד. ״סינדרלה״ היא הדוגמה המובהקת ביותר.
השלישית היא המסע. הגיבור יוצא לדרך כדי להגיע ליעד מסוים או להשיג דבר יקר ערך, ובמהלך המסע עובר שורה של מבחנים, פיתויים וסכנות. ״האודיסיאה״ ו״שר הטבעות״ משתייכים לתבנית הזאת.
הרביעית היא הפלגה ושיבה. הגיבור נעקר מן העולם המוכר לו ומגיע למקום זר, שחוקיו שונים ולעיתים מאיימים. לבסוף הוא שב לביתו, כשהוא נושא עמו ידיעה חדשה על העולם ועל עצמו. ״עליסה בארץ הפלאות״ ו״הקוסם מארץ עוץ״ הן דוגמאות מוכרות.
החמישית היא הקומדיה. אין הכוונה רק ליצירה מצחיקה, אלא למבנה המבוסס על אי־הבנות, זהויות מתחלפות וסדר חברתי שהשתבש. העלילה מסתבכת עד לרגע שבו האמת נחשפת והסדר מושב על כנו. קומדיות רבות של שייקספיר בנויות כך.
השישית היא הטרגדיה. הגיבור הולך ומסתבך בשל חולשה, תשוקה או טעות שאינו מצליח להתגבר עליהן. בחירותיו מוליכות אותו בהדרגה אל החורבן. ״מקבת״ ו״אנה קארנינה״ הן שתי דוגמאות שונות מאוד למסלול הזה.
השביעית היא לידה מחדש. הגיבור נתון לקיפאון רגשי, לניכור או לאנוכיות, עד שאירוע או מפגש מחוללים בו שינוי ומעניקים לו הזדמנות לחיים חדשים. סקרוג׳ ב״מזמור חג המולד״ הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר.
אפשר להתווכח עם החלוקה של בוקר, וכמובן למצוא סיפורים המשלבים כמה מן התבניות. אבל עצם העובדה שאנחנו מזהים אותן אינה פוגמת בהנאתנו. להפך: חלק מן העונג נובע דווקא מן ההיכרות. אנחנו אולי יודעים שהמפלצת תובס, שהגיבור ישוב מן המסע או שהאמת תיחשף בקומדיה — ובכל זאת רוצים לראות כיצד זה יקרה.
הידיעה המוקדמת יכולה להגביר את ההנאה
בשנת 2011 פרסמו הפסיכולוגים ג׳ונתן ליוויט וניקולס כריסטנפלד את המחקר “Story Spoilers Don’t Spoil Stories” בכתב העת Psychological Science.
החוקרים נתנו לנבדקים לקרוא 12 סיפורים קצרים משלושה סוגים: סיפורים בעלי תפנית אירונית, סיפורי מסתורין וסיפורים ספרותיים. חלק מן המשתתפים קיבלו את הסיפורים ללא מידע מוקדם, ואחרים קראו מראש משפט שחשף את הסיום. התוצאה הייתה מפתיעה: ברוב המקרים, המשתתפים שנחשפו לסוף מראש דיווחו על הנאה רבה יותר מן הקריאה. המחקר ב־Psychological Science
זהו מחקר ממוקד בסיפורים קצרים, ולכן אין להסיק ממנו שכל ספוילר משפר בהכרח כל ספר, סרט או סדרת טלוויזיה. ובכל זאת, הוא מערער על ההנחה המקובלת שלפיה ידיעת הסוף הורסת את החוויה באופן אוטומטי.
אחת הסיבות האפשריות לכך היא שידיעה מוקדמת משחררת אותנו מן המרדף אחר התשובה לשאלה ״מה יקרה?״ ומאפשרת לנו להבחין טוב יותר במבנה, ברמזים, בשפה ובהתפתחות הדמויות. במקום לדהור אל התוצאה, אנחנו יכולים ליהנות מן הדרך.
בטרגדיה התוצאה הידועה אפילו מעצימה את המתח. אנחנו יודעים מה אדיפוס עתיד לגלות, בעוד הוא עצמו מתקדם צעד אחר צעד לעבר הידיעה. הספוילר אינו מבטל את המתח; הוא יוצר מתח מסוג אחר.
אנחנו חוזרים מרצוננו לסיפורים שאנחנו כבר מכירים
לא רק סיפורי התנ״ך והמיתולוגיה ומחזות שייקספיר מוכרים לנו מראש. חלק גדול מן התרבות העכשווית מבוסס על חזרה אל עלילות ידועות.
בבדיקה עצמאית שערכתי ברפרטואר שהוצג במסגרת סל תרבות ארצי בעשור האחרון, מצאתי שחלק ניכר מן ההפקות היו תרגומים או עיבודים של יצירות קיימות. זו אינה בדיקה אקדמית מלאה, והנתונים תלויים באופן שבו מגדירים עיבוד והפקה חדשה. ובכל זאת, המגמה ברורה: התיאטרון חוזר בהתמדה לסיפורים שהקהל עשוי להכיר מראש — ממחזות קלאסיים ועד לעיבודים של רומנים וסרטים.
שייקספיר, מולייר, צ׳כוב, איבסן וברכט אינם נעלמים מן הבמות מפני שהקהל כבר יודע מה קורה במחזותיהם. גם ארתור מילר וטנסי ויליאמס ממשיכים לזכות בהפקות חדשות.
בעשור האחרון התחזקה גם הנטייה לעבד לבמה סרטים ורומנים מוכרים. ״הכול אודות חוה״, ״זרים מושלמים״ ו״1984״ אינם מושכים קהל למרות היכרותו עם העלילה, אלא לפעמים דווקא בזכותה.
כאשר אנחנו הולכים לראות עיבוד של ספר שקראנו, איננו מבקשים רק לדעת מה יקרה. אנחנו רוצים לראות כיצד היוצרים תרגמו את הספר לשפת הבמה: מה השמיטו, מה הוסיפו, כיצד נראות הדמויות וכיצד העלילה המוכרת משתנה במפגש עם שחקנים, תפאורה, תאורה וקהל חי.
העיבוד אינו מוכר לנו סיפור חדש לחלוטין. הוא מציע לנו דרך חדשה להתבונן בסיפור ישן.
סיפור טוב גדול יותר מן הסוף שלו
תרבות ה״בלי ספוילרים״ מצמצמת לעיתים את היצירה לחידה: אם גילינו את הפתרון, כביכול אין עוד טעם לקרוא או לצפות. אבל יצירת אמנות אינה עטיפה המסתירה הפתעה. היא אינה מתקיימת רק כדי להוליך אותנו אל הטוויסט שבעמוד האחרון.
סיפור טוב בנוי מן הדרך שבה הוא מסופר: מן הקצב, השפה, הדימויים, הדמויות, המבנה והרעיונות. הידיעה שרומיאו ויוליה לא יזכו להזדקן יחד אינה מייתרת את המחזה. הידיעה שאודיסאוס ישוב לביתו אינה מייתרת את המסע. להפך: היא מאפשרת לנו לראות את המחיר שהוא משלם כדי להגיע לשם.
אולי מוטב אפוא להפסיק להתייחס לספוילר כאל מחלה מידבקת. אפשר להתחשב במי שמעדיף להגיע ליצירה ללא כל מידע מוקדם, אבל אין צורך להפוך את הדרישה הזאת לחוק תרבותי שאוסר לדבר על מה שחשוב באמת.
אז הנה לכם דעה לא פופולרית: די לצעוק ״בלי ספוילרים!״
לפעמים כדאי לדעת את הסוף — ואז להתחיל ליהנות באמת מן הסיפור.
Why Spoilers Do Not Ruin Stories—and May Even Improve Them
Does knowing the ending really ruin a story? Greek tragedies were performed for audiences who already knew their plots, while contemporary theater repeatedly returns to familiar plays, novels, and films. Christopher Booker’s theory of seven basic plots suggests that much of storytelling is built on recognizable patterns. A 2011 psychological study also found that advance knowledge of an ending could increase readers’ enjoyment. A good story is therefore more than a surprise: its pleasure lies in its language, structure, characters, ideas, and in the particular way a familiar journey is told again.
על כל שאלה – תשובה 