תגית: ביקורת ספרות

מחר ימלאו תשע שנים למותו של הסופר ומבקר הספרות אמנון נבות. הוא לא היה מחסידיי, ואני לא הייתי מחסידיו, אבל לאחרונה חזרתי אל ספרו "מזכר פנימי: סיפורת עברית 2000–2010", שראה אור בהוצאת דחק של יהודה ויזן בשנת 2011. אם לקצר את תובנותיי מן הקריאה בינתיים למשפט אחד: נבות צדק באבחון כמה מן המגמות שהסתמנו בספרות הישראלית, אבל טעה בתחזיתו באשר למקום שאליו הן יובילו אותה. עולם הספרות של 2026 שונה מאוד מזה שנבות ראה לנגד עיניו. מדוע?

ראשית, בגלל הטכנולוגיה. נבות לא יכול היה לחזות את ההתפתחות המהירה של הבינה המלאכותית, את התרחבות השימוש בהדפסה לפי דרישה — Print on Demand — ואת המקום המרכזי שתופסות הרשתות החברתיות בהפצה, בשיווק ואפילו בכתיבה עצמה. במובן הזה הוא מזכיר לי את ניל פוסטמן ואת ספרו "בידור עד מוות: השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים", שראה אור בעברית בספרית פועלים בשנת 2000. גם כאשר מבקר או אינטלקטואל מזהה היטב את המגמות של זמנו, הוא אינו בהכרח חוזה עתידות. הטכנולוגיה משנה לא רק את אמצעי ההפצה, אלא גם את הרגלי הקריאה ואת עצם משמעותם של המושגים „ספר”, „מחבר” ו„קהל”.

שנית, נקודת המבט של נבות הייתה אישית וקיצונית מאוד. המבקר אריק גלסנר כתב כי בעיניו של נבות כל מה שנמצא מתחת לקומץ הסופרים שהעריץ לא היה ראוי אפילו להבחנה בין דרגות שונות של הצלחה וכישלון. נדמה לי שמתוך חרדתו לגורלה של הספרות שכח נבות דבר פשוט: ספרות יכולה להיות גם מהנה. היא יכולה להיות רצינית ומורכבת, ובה בעת לספק לקורא עלילה, הומור, מתח והנאה.

המספרים אינם מעידים בהכרח על איכותה של הספרות או על אופייה, אבל הם בהחלט מעידים על חיוניותה. בשנת 2025 נקלטו בספרייה הלאומית 7,029 ספרים מודפסים חדשים. מתוכם היו 1,558 ספרי פרוזה, וכ־82 אחוז מהם היו ספרות מקור בעברית. באותה שנה ראו אור גם 415 ספרי שירה — יותר מספר שירה אחד בכל יום. אפשר להתווכח על איכותם ואפשר לדבר על הצפת השוק, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהכתיבה והקריאה עדיין בנפשם של אנשים רבים. הספרות לא נעלמה. היא שינתה צורה, החליפה במות והרחיבה מאוד את שערי הכניסה אליה.

הגורם השלישי הוא ביולוגי: תשע שנים הן זמן רב בעולם הספרות. חלק מן האנשים שנבות העריץ וחלק מאלה שתקף כבר אינם בחיים. אחרים ירשו את מוקדי הכוח והשתלבו בראש ההיררכיה. כתבי עת נסגרו ואחרים נפתחו, עורכים התחלפו, הוצאות קטנות הפכו לבעלות השפעה, והרשת יצרה מרכזי סמכות חדשים שלא היו קיימים קודם לכן.

ויש גם מי שהחליטו לא לשחק לפי הכללים הישנים. הוצאות כמו תשע נשמות ואלטנוילנד בנו לעצמן זהות ספרותית מובחנת. הוצאת תרס״ט מציעה לקוראים מנות קצרות ומרוכזות של תרבות. הוצאות אחרות מנהלות אתרים וארכיונים כבר עשרות שנים. הוצאת קשב לשירה, שבה אני עובד מאז 2005, כבר החזיקה אתר כשהגעתי אליה. הספרות הישראלית לא נכנעה למודל מסחרי אחד; היא התפצלה לעשרות מודלים, קהלים ודרכי הפצה.

אני יכול לדבר על כל זה עוד שעה ארוכה, ואין לי ספק שעוד אעשה זאת. אבל בינתיים אני רוצה לפתוח כאן את „מחברת המילים הקשות”.

אני חושב שאין מתאים מנבות לדבר על גוף הביקורת שלו בלי לדבר על שפה שהדירה את הקורא מביקורתו. דן בן אמוץ זיהה נקודת חולשה זו, וכך הוא כתב בעיתון "חדשות" ב-24 בינואר 1989:

"מישהו, איזה סדיסט קטן ועלום־שם, שהשמחה־לאיד היא כפי הנראה שמחתו היחידה בחיים, שלח לי (למה דווקא לי?) שלושה מאמרים ארוכים שמבקר בשם אמנון נבות פרסם מתישהו ב״דבר" על מאיר שלו, חיים באר, טופיק טובי ועוד כמה חברים טובים שאינני־שוווה נפש לכתיבתם.

ניסיתי לקרוא. נשבע לכם שניסיתי. קראתי שוב ושוב ושוב את הפיסקה הפותחת את המאמר הראשון, וגם עכשיו, כשאני קורא את הפיסקה הזו שוב, תוך כדי הקלדתה, אני עדיין לא מבין מה הוא רוצה מהחיים שלי. זאת אומרת, כל מלה לחוד אני כן מבין, אבל את מה שהוא מנסה לומר לי בשני המשפטים הראשונים, אני לא תופס. הם פשוט, אפשר להגיד, נשגבים מבינתי, שהיא בכל זאת לא הרבה יותר מפגרת מבינתו של הקורא הממוצע.

אולי מישהו מכם, אולי אחד מששת קוראי האינטליגנטים, יצליח לתרגם לי את המשפטים האלה הפותחים את טרילוגיית מאמריו המלומדים־להבאיש של המבקר אמנון נבות. שימו לב: "המשמעות הפנים ספרותית של המהלך האחרון הוא מחסך מוחלט בכל התשתיות שעיצבו, עד לא מכבר, את נקיטת העמדה של הסיפורת העברית. זו שהיתה רשות עצמאית בתוך מכלול התרבות ובלתי תלויה בה, זו שהיונה ר׳טות אינטגרלית, אינטרוברטית, זו ששמרה על מקדמי ביטחון בפני כל סממניה של תרבות ההמונים, מצויה היום בהליך מואץ של נטישת עמדות ערכיות".

זהו זהו. קראתם? תקראו שוב. תקראו פעמיים. תקראו עשרים פעם ונסו להסביר לי מה הבנאדם הזה רוצה להגיד? וכדי להקל עליכם במקצת, אני מוכן לחסוך מכם את החיפושים במלון הלועזי של דן וקפאי פינס ולגלות לכם שהמלה "אינטגרלית" פירושה "שלמה": "בלתי נפרדת" והמלה "אינטרוברטית" פירושה בסך הכול "מופנמת". ברור? אז מישהו יכול לתרגם לי עכשיו את הדבר הדביק הזה לעברית פשוטה ובהירה?"

אפיגון

הזלזול של נבות במאיר שלו היה גדול כל כך, עד שבספר הוא מציג את "עשו" כאילו היה ספרו הראשון של שלו. (ראו למשל בעמוד 14:"השנה הייתה 1987… מאיר שלו השלים את מעברו המוצלח מעולם התקשורת לעולם הספרות עם 'עשיו'") למעשה, הרומן הראשון של מאיר שלו היה "רומן רוסי", שראה אור ב־1988 — ספר שאני מרגיש שלא רק קראתי אותו, אלא שגם הוא קרא אותי.

נבות כינה את שלו „אפיגון”. מהו אפיגון? יוצר ההולך בעקבות קודמיו, מחקה את סגנונם ואינו מביא בשורה מקורית משל עצמו. זו אינה סתם השוואה ספרותית: בשימוש ביקורתי מדובר בדרך כלל בכינוי גנאי.

מי שינבור, כמוני, בארכיון „עיתונות יהודית היסטורית”, יגלה שכבר בזמן אמת היו קוראים שיצאו להגנתו של שלו והאשימו את נבות בקנאה בהצלחתו. כך עשה, למשל, ד״ר כלב קסטל מקיבוץ נצר סרני במאמרו „צנזורים מוחלטים”, שהתפרסם במעריב ב־10 בפברואר 1989, עמ׳ 50.

השעיית אי האמון

מאיר שלו סיפר בהרצאה — ונדמה לי שהייתי נוכח בה — על קורא שהבחין בפרט לא נכון הנוגע לטרקטור. הטעות הייתה קטנה לכאורה, אבל מבחינת אותו קורא היא הספיקה כדי לערער את אמונו בספר כולו. מצאתי לסיפור הזה תיעוד גם בהארץ.

זו דוגמה לקריסה של מה שמכונה „השעיית אי האמון” — suspension of disbelief. שיש המכנים אותה גם "השעיית הספק" כאשר אנחנו קוראים יצירה בדיונית, אנחנו מסכימים לקבל לזמן מה עולם מומצא ולהתייחס אליו כאילו היה ממשי. אבל להסכמה הזאת יש תנאים. אם פרט שהקורא מכיר היטב מתגלה כשגוי, האמון עלול להיסדק. אפשר לכנות זאת גם „שבירת האמון הריאליסטי”: מרגע שהקורא חושד שהסופר אינו מכיר את העולם שעליו הוא כותב, קשה לשכנע אותו להמשיך במסע.

גרפומן

סבתא שלי הייתה אשת ספר. היא הייתה מתקשרת אליי בטלפון הבזק שבביתה ושואלת אותי על מילים קשות שבהן נתקלה במהלך הקריאה. גם לי יש רשימה כזאת: מילים שמובנות מאליהן למי שחי בתוך השיח הספרותי, אבל אינן בהכרח ברורות לקורא המזדמן. כדי שיהיה לי קל יותר לכתוב כאן ביקורות בעתיד, אחלוק איתכם מדי פעם כמה מהן.

אחת המילים החביבות על מבקרים מן הזן המחמיר היא „גרפומן”. מיהו גרפומן? אדם בעל דחף כפייתי לכתיבה, המייצר טקסטים בלי הרף ולעיתים בלי יכולת של ממש לשפוט את איכותם. בדרך כלל משתמשים במילה כדי לומר על מישהו שהוא כותב הרבה מדי ומפרסם יותר מכפי שהיה ראוי לפרסם.

אבל הכמות לבדה אינה יכולה להיות מדד. גלילה רון־פדר־עמית פרסמה מאות ספרים — מקורות עדכניים מייחסים לה כ־500 כותרים. תמר בורנשטיין־לזר כתבה מאות ספרי ילדים. נורית זרחי פרסמה יותר מ־150 ספרים; שרגא גפני כתב ותרגם כ־175; ודבורה עומר כתבה קרוב למאה. כמה מן היוצרים האלה זכו בפרסים החשובים ביותר ונעשו חלק בלתי נפרד מן התרבות הישראלית.

מכאן שלא מספר הספרים הופך אדם לגרפומן. השאלה היא מה יש בטקסטים: האם הם מבחינים בעולם, מחדשים דבר־מה, נכתבים מתוך צורך אמיתי ועוברים תהליך של בחירה, עריכה ושיפוט — או שהם רק מוסיפים עוד מילים לערמה.

רוח הזמן

ומהו המדד שלי לטיב הכתיבה? השעיית אי האמון חשובה לי, אבל לא די בה. חשוב לי גם שהטקסט ייכתב „ברוח הזמן”. זהו מושג חמקמק, ולכן אנסה להסביר.

אתמול קיבלתי לחוות דעת שירים של יוצר שמתרגם לשפה זרה. הרעיונות היו יפים, אבל היה ניכר שהוא אינו חי בתוך העברית. השפה הייתה בנויה מתוך הבנה טכנית של מילים וכללי דקדוק, אך לא נשמע בה קולו של אדם המשתמש בעברית כדי לדבר, להתווכח, להתבדח או להזמין קפה. המילים היו נכונות, אבל הן לא חיו.

„רוח הזמן” אינה אופנה חולפת בלבד. היא האופן שבו שפה נושמת בתקופה מסוימת: המקצב שלה, המטענים שהצטברו במילים, הדברים שאפשר לומר בה ברצינות והדברים שכבר נשמעים מאובנים. יצירה יכולה לעסוק בעבר הרחוק ולהיות בת הזמן; ויצירה יכולה לעסוק באירועי הבוקר ולהישמע כאילו נכתבה לפני חמישים שנה.

השירה של נתן זך, שביקשה „רגע אחד שקט”, חוללה שינוי עמוק בטעם הספרותי. בעקבות השינוי הזה נדחקה הצדה הפואטיקה של נתן אלתרמן, ומשוררים וקוראים החלו לראות ביצירות כמו עיר היונה דבר מרוחק וכבד. אלתרמן עצמו הקדיש את שנותיו האחרונות לניסיון ליצור לעצמו פואטיקה חדשה. אחד מפירות הניסיון הזה הוא חגיגת קיץ — יצירה מוצלחת ולא מוכרת דיה, הנמצאת במקום כלשהו בין מחזה לספר שירה.

והנה, שוב נסחפתי מן המילה הקשה אל תולדות הספרות. אולי זה טבעה של המחברת הזאת: כל מילה פותחת דלת, ומאחורי הדלת עומדים ספר, ויכוח, זיכרון ולעיתים גם טרקטור בצבע הלא נכון.

אמנון נבות רצה להגן על הספרות מפני הפיכתה למוצר בידורי. נדמה לי שהיום כבר ברור שהספרות אינה מוכרחה לבחור בין רצינות להנאה, בין איכות לפופולריות ובין מסורת לטכנולוגיה. היא יכולה להיות כל הדברים האלה — בתנאי שהיא מצליחה לשמור על האמון של הקורא.

במחברת המילים הקשות הבאה נמשיך עם מילים נוספות שמבקרים אוהבים להשתמש בהן, לפעמים בלי להסביר: „פואטיקה”, „קאנון”, „מימזיס” ואולי גם „אינטרטקסטואליות”. עד אז, אם נתקלתם במילה ספרותית שנשמעת כאילו המציאו אותה כדי להרחיק את הקוראים — כתבו לי.

Nine years after the death of Amnon Navot, a conservative and often marginalized Israeli literary critic, a new reading of his book Internal Memorandum reveals a critic who accurately identified several trends in Israeli literature but could not have anticipated the effects of subsequent technological and cultural changes. Navot’s hostile attitude toward Meir Shalev, a prominent Israeli novelist and newspaper columnist, provides the starting point for “The Notebook of Difficult Words.” The essay explains such terms as epigone, graphomaniac, suspension of disbelief, and spirit of the age, while considering the relationship between literary quality, popularity, and the pleasure of reading.